פוסט יומולדת 40

בשנת 2012 התגרשתי.

בעקבות הזעזוע חוויתי משבר רגשי עמוק

וכל מה שהיה עבורי מוכר ובטוח התפורר וקרס בבת אחת

זה המית אותי אבל בדיעבד גם הוליד אותי מחדש.

באותה השנה נתקלתי בתמונה של פסל שהפנט אותי!

פסל של אישה יושבת בתנוחת לוטוס ועושה מדיטציה

ועל הגוף שלה סדקים וביקועים,

דרכם מבצבץ וזורח אור של זהב.

אינטואיטיבית נמשכתי כ"כ לפסל הזה

שמבלי אפילו לחקור אודות היוצר של הפסל או לתהות על משמעותו,

הוא כיכב כתמונת COVER בפרופיל הפייסבוקי שלי במשך זמן רב.

6 שנים עברו מאז הגירושים ומאז שפגשתי לראשונה ביצירה המופלאה הזו

ולימים אני מבינה שהפסל הזה סימן עבורי את היציאה למסע של חיי -

מסע מרתק אל עצמי,

אל נבכי נשמתי.

מאז עוד הספקתי לחוות משברים נוספים והתמודדויות לא פשוטות.

לפני חודשיים שלחה לי חברה אהובה ויקרה (לבנת קמחי)

סרטון השראה עוצמתי ביותר של שון בוראנהיראן Sean Buranahiran))

שמספר על מושג יפני שנקרא קינטסוגי – אומנות הרכבת השברים מחדש

בקצרה ובתרגום חופשי:

כאשר קערה נשברת ביפן

לא משליכים אותה לפח כמו אצלנו,

אלא מחברים את כל השברים מחדש

וממלאים את הסדקים בעיטור יפיפה של זהב.

הרעיון שעומד מאחורי זה,

הוא להדגיש את היופי שיש במשהו שנשבר בעבר.

היפנים מאמינים שכשמשהו סופג פגיעה -

יש לו סיפור מעניין,

יש לו היסטוריה,

מה שהופך אותו לבעל ערך ומשמעות!

ואותו הדבר נכון גם לבני אדם -

כל אדם חווה משברים בחיים

ולפעמים הם כ"כ עוצמתיים עד שאנחנו נשברים

ונושאים איתנו צלקות מאותן התמודדויות.

כשמשהו בתוכנו נשבר,

יש שתי אפשרויות -

או להתבייש במה שקרה לנו, להסתיר את הצלקות שלנו,

להתכנס בתוך עצמנו, להתקטן ולהמנע מהחיים

או לאסוף את השברים וללמוד ממה שקרה

ולהפוך לאדם טוב יותר בזכות זה.

לענוד את הצלקות שלנו כעיטור של כבוד,

כסמל וביטוי לכך שאנחנו חזקים יותר היום

בזכות אותם משברים שצלחנו.

ההבנה שעצם ההתמודדות היא זו שהפכה אותנו היום לאנשים חזקים,

שחיים בתחושת מסוגלות להתמודד עם כל אתגר שהחיים יציבו בפנינו.

כל צעד שאנחנו מתקדמים בחיים

דורש מאתנו להפוך להיות "אני" חדש, שונה, אחר

ולפעמים צריך להישבר

על מנת להפוך לגרסה החדשה של עצמנו.

התפרקות היא חלק מתהליך טבעי של גדילה.

תוך כדי זה שאני צופה בסרטון ומתרגשת מהמסר העצום שהוא מעביר

אני נתקלת שוב בפסל האישה היפיפה שגיליתי לפני 6 שנים

הוא הוצג שם לצורך הדגמת המושג קינטסוגי.

הפעם חקרתי קצת יותר לעומק וגיליתי שאת הפסל היפיפה הזה

יצרה פסלת אמריקאית בשם פייג' בראדלי ((Paige Bradley

שהתפרסמה בשנת 2004 בזכות הפסל המדהים שיצרה שקיבל את השם –

Expansion (הרחבה, התפשטות)

וזה המסר שהיא מעבירה דרכו –

"מהרגע בו אנו נולדים, נדמה שהעולם מייעד אותנו לקופסה שנבנתה לפי מידתנו. חבל הטבור כאילו לעולם לא מתנתק מאתנו ואנחנו רק מוצאים עוד ועוד צרכים חדשים לספק. אם ננתק את החיבור שלנו, האם נוכל לפרוץ את הקופסה שלנו ולהתרחב מעבר לה? האם העולם יראה אחרת משם? האם נזהה את עצמנו? האם אנחנו עצמנו הקופסה שמכילה אותנו? ואם נצא מגבולותיה האם נוכל עדיין להתקיים?

וזוהי האירוניה שבדבר –

כל עוד שלא נדחוף את גבולותינו, לא נוכל לדעת כמה חזקים אנחנו באמת". פייג' ברדלי

והנה הציטוט המקורי שלה, באנגלית זה נשמע תמיד טוב יותר:

“From the moment we are born, the world tends to have a box already built for us to fit inside. Our umbilical cord never seems to be severed; we only find new needs to fill. If we disconnected and severed our attachments, would we shatter our confinements and expand beyond our shell? Would the world look different? Would we recognize ourselves? Are we the box that we are inside, and to be authentically ‘un-contained’ would we still be able to exist? This is the irony of containment. As long as we don’t push on the walls of our surroundings, we may never know how strong we really are.” Paige Bradley

ועם המסר המעצים הזה אני פותחת בהתרגשות את העשור החמישי לחיי –

לעצור,

לנשום,

להתחבר לעצמי,

להיזכר מי אני,

לחלום בגדול,

לתת מקום לפחד,

לחצות אותו,

להסכים להתפרק כל פעם מחדש,

על מנת להתרחב אל מעבר לגבולותיי הנוכחיים.

מרגישה מוכנה וחזקה לזה יותר מאי פעם.

תודה מיוחדת לאופק בירנבאום,