כשהגוף אומר לא:
מה גאבור מאטה מלמד על הקשר בין רגשות לגוף

את זו שתמיד אומרת "אני בסדר", זו שדואגת לכולם, שמחזיקה את כל הכדורים באוויר, שקשה לה לומר "לא" גם כשהיא מותשת, זו שבולעת את הכעס כדי לא להכביד על אף אחד.

ואז, יום אחד, הגוף אומר את מה שאת לא הרשית לעצמך להגיד.

ד״ר גאבור מאטה, רופא וסופר קנדי, קרא לספרו על הנושא הזה בשם פשוט ונוקב: "כשהגוף אומר לא" - When the Body Says No והוא נוגע בדפוס שנשים רבות מזהות בעצמן מיד.

מה ד״ר מאטה מזמין אותנו להתבונן בו

ד״ר מאטה מזמין אותנו להתבונן בקשר שבין הדרך שבה אנחנו חיות לבין מה שקורה בגוף.

הרעיון המרכזי שלו הוא זה: כשאנחנו חיות שנים ארוכות בלחץ מתמשך, כשאנחנו מדחיקות רגשות שוב ושוב, כשאנחנו אף פעם לא עוצרות להקשיב לעצמנו - הגוף ממשיך לשאת את זה בשבילנו. עד שלפעמים הוא מבקש, בדרכו שלו, שנקשיב.

זו הזמנה לשאלה רכה: איך אני חיה? למה אני לא מרשה לעצמי?

מה קורה בגוף כשאנחנו בלחץ כרוני

כאן הרקע המדעי שלי עוזר לי לדייק. בגוף שלנו יש מערכת שמנהלת את תגובת הלחץ - ציר שמחבר בין המוח לבין בלוטת יותרת הכליה ומווסת את הורמוני הלחץ, דרך מערכת העצבים הסימפתטית.

המערכת הזו נפלאה כשהיא פועלת לזמן קצר, כשהיא מגייסת אותנו מול איום ואז נרגעת כשהסכנה חולפת.

אבל כשהלחץ הופך לכרוני, כשהוא לא נגמר לעולם, המערכת הזו נשארת דרוכה כל הזמן. מחקרים מראים שללחץ מתמשך יש השפעות נרחבות על הגוף ולכן כדאי לתת ללחץ הכרוני מקום בשיחה על הבריאות שלנו. לפי הרפואה האינטגרטיבית המאחדת - סטרס ממושך מבזבז לנו אנרגיית חיים יקרה וחשובה ומוריד את רמת החיוניות שלנו. לפי הרפואה הזו, הבסיס לכל המחלות הוא תודעת הישרדות ופחד שבה אנחנו כל הזמן בלחץ.

"אישיות מסוג C" - האם זה מוכר לך?

ד״ר מאטה מתאר דפוס התנהגות שהוא מכנה "אישיות מסוג C". זו לא אבחנה ולא תווית אלא תיאור של דרך חיים.

אישה עם אישיות מסוג C זו האישה שתמיד נחמדה, שלא כועסת בקול, שמעמידה את הצרכים של כולם לפני שלה, שמזדהה עם התפקיד של הדואגת, המטפלת שתומכת בכולם, החזקה. אני הייתי בדיוק כזו.

אם קראת את המשפטים האלה והרגשת דקירה קטנה של זיהוי - עצרי רגע. לא כדי להאשים את עצמך. להפך - כדי לשאול בעדינות: מתי בפעם האחרונה שמתי את עצמי במקום הראשון?

הקשבה, לא האשמה

וכאן חשוב לי לעצור ולהיות ברורה לגמרי.

שום דבר ממה שכתוב כאן לא אומר שגרמת לעצמך מחלה. את לא אשמה. מחלה אף פעם אינה עונש או ביטוי לכך שעשית משהו לא נכון. מי שהופך את דבריו של מאטה לאצבע מאשימה - מפספס את כל העומק שבהם. לפי הרפואה האינטגרטיבית - שום דבר בחיים האלה לא קורה לנו סתם או במקרה, ומאחורי כל משבר או מחלה עומד שיעור רוחני שבאנו ללמוד ודרכו להתפתח ולהשתחרר. סרטן או כל מחלה אחרת משמש כמנוף להתפתחות הרוחנית שלנו!

לכן, הזמנה להתבוננות היא בדיוק ההפך מהאשמה. היא רכה, היא סקרנית, היא שואלת "מה אני יכולה ללמוד על עצמי?" במקום "מה עשיתי לא נכון?"

הכיוון של ד״ר מאטה, כשמקשיבים לו נכון, הוא כיוון משחרר. הוא אומר: מותר לך לומר לא. מותר לך לכעוס. מותר לך לא להיות זו שנתמכים עליה גם כשאת עייפה. מותר לך לשים את עצמך במקום הראשון. מותר לך להציב גבולות.

מה אפשר לעשות עם זה

ההתבוננות הזו לא נשארת ברעיון. היא הופכת לתרגול יומיומי קטן:

• לתרגל לומר "לא" - אפילו "לא" קטן אחד ביום. לשים לב איך זה מרגיש בגוף. אני תרגלתי את זה במשך חצי שנה! פשוט אמרתי "לא" לכל דבר רק כדי לשבור את ההרגל שלי להגיד תמיד "כן".
• לתת לכעס מקום - לא להתפרץ, אלא פשוט להכיר בו: "אני כועסת וזה בסדר להרגיש את זה".
• לשאול "מה אני צריכה?" - שאלה שנשים שדואגות לכולם כמעט שכחו לשאול.
• לעצור ולהקשיב לגוף - לא מתוך פחד, אלא מתוך רכות. הגוף מדבר. אנחנו רק צריכות ללמוד להקשיב.

מעטפת, לא תחליף

הדברים כאן הם הזמנה להתבוננות ולהקשבה עצמית - מעטפת רגשית ותודעתית משלימה. הם אינם קביעה רפואית ואינם מחליפים אבחון, מעקב או טיפול רפואי ונפשי מקצועי.

אם את מתמודדת עם סרטן, או מחלה אחרת, המשיכי בכל הבדיקות והטיפולים שנקבעו לך ופני לליווי מקצועי בכל שאלה. מה שאני מציעה הוא מרחב נוסף - לצד הרפואה, לא במקומה.

אם המילים של ד״ר מאטה נגעו בך, אולי זה הזמן שלך לעצור ולהקשיב לעצמך ברכות. ללמוד לומר "לא", להביע את מה שבפנים ולחזור הביתה אל עצמך. בתהליך אישי בקליניקה או בקבוצת הליווי "להבריא מסרטן השד", אנחנו עושות בדיוק את זה - יחד ובעדינות.

באהבה, טלי