הגור שהזיז את הגבינה שלי

בשנה  האחרונה תום, הבכור המתוק שלנו בן ה- 9, דואג לעדכן אותנו שוב ושוב שהוא  מאוד מאוד רוצה לגדל כלב. הוא רוצה כלב! ממממממממממש אבל!

אז  בהתחלה התנגדנו בתוקף לרעיון. הסברתי לו שלגדל כלב זו אחריות גדולה. זה לא  שונה בהרבה מלגדל עוד ילד בבית ושהחיים שלי כבר עכשיו עמוסים עד אפס מקום,  גם הכוננים החיצוניים שלי כולל הענן כבר מלאים ושממש אבל ממש לא בא לי  לגדל עוד מישהו עכשיו. יש לי מספיק גורים לגדל ולטפח. לא תודה!

זה  תפס לזמן מה ואז הוא חזר לדבר על זה שוב. בחודשים האחרונים זה הלך והתגבר.  במקביל גם יצא לנו לעבור כמה תהליכים עם תום, חלקם גם רגשיים ומכל אלו  ביחד הבנתי שאולי הוא לא סתם מבקש כלב בהתמדה של אצן אולימפי, אולי הוא  בעצם זקוק לכלב?

תום  הוא ילד סופר רגיש. לפעמים אני אפילו לא מבינה עד כמה. רק בדיעבד. הוא ילד  אנרגטי, עם נטיה לדרמה אבל מלא בשמחה ואהבה ופתאום הבנתי שאני צריכה לאפשר  לו את זה. שהוא צריך כלב ושתפקידי כאמא הוא למלא את הצורך הזה שעולה בו.  הצורך לגדל כלב משלו. הרצון לקחת אחריות. חשבתי גם שהוא יוכל לבטא רגשות  שאצורים בו וגם לבטא את עצמו דרך גידול של כלב משלו. נשמע לי פתאום כמו Dog  Therapy :)

אז  התחלנו לשוחח על זה ולחפש. ולהתחיל לתרגל את המחשבה שהולך להיות לנו כלב  בבית. לתום הודעתי שאני חושבת על זה. זה הסטטוס כרגע בהקשר של כלב. והוא  התאזר בסבלנות. מדיי פעם שאל אם כבר החלטתי. חמוד כזה.

למזלי  יש לי חברה מיוחדת ונפלאה, שחר כהן, שמבינה מאוד בענייני כלבים והיא סיפקה  לי את כל המידע הנחוץ והשקיעה מחשבה וסבלנות אין קץ למצוא סוג של כלב  שיתאים לאישיות ולצרכים של תום. אז חיפשנו והלכנו לראות גם כלבים בעמותות.

לראשונה נחשפתי לחלוקת העולם לפי:

האנשים שבעד לקנות ולגדל כלב גזעי

האנשים שבעד לאמץ כלב מעורב ושקניה של כלבים זה לא מוסרי

האמת,  שלגדל כלב אף פעם לא היה עניין כזה אצלי. אני מטורפת על גורים אבל רק  להתענג ולהסניף לקצת ואז להחזיר וללכת. יש לי אהבה לגורים באופן כללי. מכל  סוג. אבל רק לקצת. ובתנאים שלי. אני אפילו לא הייתי מודעת שקיימת חלוקה כזו  ובפעם הראשונה בחיי הייתי צריכה לברר מה דעתי בעניין. האמת שעד עכשיו דעתי  חלוקה. אין בי שום נטיה חד משמעית בעניין. אני נגד סחר או ניסויים גנטיים  בכלבים מצד שני, מאוד יכולה להבין למה אנשים רוצים גזע מסוג מסוים. אני  חלוקה. ואני בכלל לא רציתי לגדל כלב !

אז מסתבר שכלבים זה עולם שלם!

אז חשבנו לאמץ ג'ק ראסל מאולף מבחור שמאלף בעצמו אבל עד שהחלטנו הוא כבר אומץ

חשבנו לאמץ את אלפא בת 8 חודשים מעמותת הרצליה וגם אותה אימצו

חשבנו על לקנות איזה כלב מגזע כנעני שצריך לייבא

היו עוד כל מיני רעיונות כמו גורי פיקינז שההורים שלהם נדבקו : )

ביקרנו אצל יוסף המאלף והמעלף תרתי משמע ותום שיחק 3 שעות עם כל הכלבים ביחד. הוא היה כמו רועה כלבים :)

בסוף  הלכנו לראות איזה גור בן 3 חודשים מכרכור שמצא ואסף אותו אליו בחור מקסים  בשם איץ שזה קיצור של יצחק :) חמד קסם של בחור, אוהב כלבים ומאלף בעצמו.  חבר של יוסף ממקודם. אנשים מקסימים ומיוחדים באמצע הדרך.

אז  נסענו כל המשפחה ביום שלישי לבחון את הגור שגר בכרכור. איץ הוציא אותו  אלינו והוא התרוצץ וקפץ וליקק והיה ממש ממש חמודי. הוא סיפר לנו קצת עליו  ועל האופי שלו. עדכן אותנו שהוא קצת משלשל. פינצ'ר מעורב קטן ורזה עם פרצוף  ממש מתוק. כלב אוהב ושמח. כמו תום :)

החלטנו שאנחנו לוקחים אותו.

הנסיעה  עברה בקלות, ג'סי שהוא עכשיו ג'ק כך תום החליט התנהג למופת וכולם היו  מרוצים ונרגשים. אופיר נסע עם תום לקנות את כל הפריטים מהרשימה ששחר הכינה  עבורנו. הם חזרו וסידרנו לו מקום. שיחקנו איתו קצת, עשינו איתו תרגילים  שקיבלנו משחר ואז התארגנו לשינה. נכנסים למיטה והוא מיילל ובוכה. נשברנו  דיי מהר ולקחנו אותו למיטה שלנו. העיקר שישן!! שלא יעיר לנו את בניק, רק זה  מה שחסר לנו עכשיו. ושנינו כבר מתים לישון. יום מתיש.

בבוקר  לקחנו אותו לוטרינר והוא קיבל טיפול פרעושים אבל עדיין לא חיסון. הרופא  המליץ לחכות שבוע כי אנחנו לא מכירים את הכלב. שנמתין שבוע כדי לראות שלא  נדבק במשהו. מאחרי הצהריים הכלב התחיל להרגיש לא טוב. לא רצה לאכול ולשתות.  רצה לישון כל הזמן. הקיא ושלשל. היום בבוקר התקשרנו לוטרינר והוא ביקש  שנבוא. הוא בדק אותו וקבע לפי מה שסיפרנו לו שהוא כנראה נדבק בוירוס הפרוו  שגורם לדלקת מעיים. אם לא ישתפר עד מחר, הציע לבצע בדיקת דם. הוטרינר הסביר  שבמידה וזה פרוו, זו הרפתקאה של 10 ימים עד שבועיים טיפול של אינפוזיה  פעמיים ביום. עלות הטיפול מסתכמת בכמה אלפים של שקלים. בערך כמו מחיר של  כלב גזעי :)

באותו  רגע ששמעתי את כל הסיפור ההזוי הזה אני לא האמנתי שזה קורה באמת. פתאום  הבנתי לאיזו סיטואציה הכנסתי אותנו והרגשתי ממש רע. נכנסתי למערבולת רגשות.  הרגשתי שאני לא רוצה את זה! שאני לא רוצה את הכלב הזה. שאני לא צריכה את  זה בחיים שלי, שזה ממש לא מתאים לי וכעסתי על עצמי על הויתור הזה שעשיתי  בשביל שלילד יהיה כלב. פתאום הרגשתי שעשיתי טעות איומה. מה חשבתי לעצמי?  כמעט אמרתי לוטרינר שאני משאירה אותו אצלו ושיעשה איתו מה שהוא רוצה.  הרגשתי ממש במצוקה. כאילו מישהו כופה עליי משהו שאני לא רוצה ושאני רק רוצה  שמישהו ייקח את זה ממני. כעסתי על הגור.

כעסתי עליו שהוא רק נכנס אלינו לחיים וכבר מטלטל אותי ככה. ממש הרגשתי שאני לא עומדת בזה.

מזלו  של הכלב הזה שיש לו את אופיר. הוא היה כזה רחמן כלפיו ואיך הוא ליטף אותו  שם ודיבר אליו. תוך כדי זה שכעסתי ראיתי את זה וזה מאוד ריגש אותי אפילו  שהכעס הציף אותי. שמרתי את זה בליבי לאח"כ. הוא אמר לוטרינר שברור שדבר  ראשון מטפלים ומרפאים את הגור. והתחלנו טיפול.

השארנו אותו שם למשך שעתיים לקבל אינפוזיה של נוזלים כדי שלא יתייבש והלכנו לאימון פילאטיס מכשירים אצל ולריה האולימפית.

הייתי  עוד נסערת והאימון בא לי ממש במקום. היינו רק שנינו הפעם. זכינו בשיעור  פרטי מן ההפקר :) פילאטיס הוא כמו מדיטציה בשבילי. אימון איטי, מוקפד,  תנועות מסונכרנות עם נשימה. אימון שמאפשר באופן מושלם להתחבר לעצמי.

זה  עשה לי ככ טוב. נרגעתי. הצלחתי לדבר עם עצמי על הצפת הרגשות שחוויתי. נתתי  מקום לכל הרגשות שעלו בי. נתתי מקום לכעס. נתתי מקום לייאוש. לחוסר  האונים, לתסכול, לעצב ולרצון לשבור את הכלים. להגיד נמאס לי ולא רוצה את זה  יותר. אפשרתי לעצמי להתכנס בתוך עצמי ולהסתגר. לא לדבר עם אף אחד. רק אני  עם עצמי ועם כמה רחמים עצמיים שאני צריכה. וככה הייתי לזמן מה. נתתי  לגיטמציה לכל אלו להתפשט בי בלי שום התנגדות. 100% שיתוף פעולה עם הרגש.  פעם הייתי מנסה להדחיק את הרגשות. לא לתת להם ביטוי. פעם הרגשתי אשמה שאני  בכלל מרשה לעצמי לחוש ככה. להתייאש ולזרוק הכל. כי רק חלשים מתייאשים.

אז  נשמתי הרבה באימון אצל ולריה, נשמתי ואפשרתי לעצמי כל מה שבא. בסוף השעה  וגם כבר במהלך השיעור חזרתי לחייך ואפילו עשינו כמה טריקים באקרובטיקה עם  ולריה שזה בכלל עשה לי נעים ושמח. כמו לוליינית בקרקס :)

יצאנו  משם לאסוף את הגור. הוא שכב על השמיכה שלו. נראה מותש ותשוש וכ"כ מסכן.  פתאום כל הכעס שהיה לי כלפיו הפך לחמלה. שמעתי פעם משפט שאומר שהחמלה מצילה  את העולם כולו. ואז הבנתי שהחמלה שלי מצילה את העולם שלו... המחשבה הזו  כבר גרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב. פתאום הצלחתי לצאת מעצמי ולהסתכל על  התמונה הגדולה יותר. הבנתי שאם הכלב הזה לא היה מגיע אלינו, רוב הסיכויים  שהוא היה מוצא את מותו. המחשבות אלו הכניסו אותי לפרופורציות. לאיזון מחדש.  והידיעה שעשיתי את המעשה הנכון. בחרתי. על אף הקושי והמעמסה.

כיסינו אותו כמו תינוק ולקחנו אותו הבייתה. ממשיכים טיפול ונקווה לטוב.

תובנות מהיום הזה:

החיים  הם מחזוריים. עליות וירידות. גאות ושפל. ככה החיים פועלים. צריך לזכור את  זה ולהיות מודעים לעניין. השאיפה והציפייה ליום המיוחל שבו הכל יהיה מושלם  היא לא הגיונית. היא בדיונית. צריך לצפות גם לעליות וגם לירידות.

חשוב  מאוד בזמן השפל לתת מקום לכל הרגשות שבאים. אני שמתי לב שיש לי נטיה מאוד  חזקה להדחיק אותם כי הם לא נעימים ואני רוצה שיעלמו, שאפסיק להרגיש אותם  אבל הדבר הנכון הוא פשוט לתת להכל לצוף. לחוות. לתת לזה לעבור דרכנו ללא כל  התנגדות. זוכרים את "תסמונת הנעול בפנים" שהיה באחד הפרקים של "האוס"?  שהחולה נראה על פניו בקומה, כל הגוף שלו משותק, אפילו את העיניים הוא לא  מסוגל להזיז אבל מבפנים המוח שלו בהכרה מלאה והוא לא מסוגל לשדר את זה  הלאה. דמיינו את עצמכם ככה. יש לכם יכולת רק לראות. להסתכל על הדברים.  להקשיב ולהאזין. בלי שום יכולת להגיב החוצה. רק לקלוט. לא לשדר. בלי  התנגדות בכלל. זה תרגיל מדהים. נסו.

תעצרו הכל!

קחו  את עצמכם לשיחה צפופה. תמצאו את הזמן. בנהיגה או באמבטיה. לפני שנרדמים.  תבררו מה בדיוק מפריע לכם. תדייקו. תגיעו לשורש העניין. תסתכלו על התמונה  הגדולה. כנסו לפרופורציות.

תבררו מה אתם יכולים לעשות עכשיו בשביל לשפר את ההרגשה שלכם?

אני  הלכתי לנשום ולעשות פילאטיס אצל ולריה, לקחתי את עצמי לשיחה צפופה, קניתי  לעצמי את השוקולד שאני הכי אוהבת ובאתי לקבל חיבוק טוב מאופיר.

זה הרגיע אותי.

חפשו מה מרגיע אתכם ועשו את זה.

קבלו החלטה שקולה. מה הדבר שאתם בוחרים לעשות.

תבחרו איך להגיב. 

תבחרו איך להרגיש. 

תבחרו איזה בני אדם אתם רוצים להיות.

תבחרו. 

As you wish